ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בו ממש. שאין ניכרות לא בקדירה ולא בעיסה וכגון שהתבשיל עבה ואין המים ניכרין בה והלכך אין מעכבות הולכתן ובמלח לא פליג ר' יהודה משום דמיירי במלח גסה ועבה שהיא נכרת ויש בה ממש ואין הלכה כרבי יהודה:

האשה ששאלה מחברתה תבלין. לקדרתה או מים או מלח לעיסתה ולשה בהן עיסתה או בישלה בהן תבשיל הרי אלו העיסה או התבשיל כרגלי שתיהן ואין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות לילך דכיון דבי''ט שאלה קנו התבלין או המים או המלח שביתה אצל בעליהן:

בי''ט. שאלו ממנו בי''ט הרי הוא כרגלי המשאיל לפי שקנה שביתה אצל בעליו וקמ''ל שאעפ''י שדרכו תמיד לשאול ממנו כלי זה בכל י''ט אפ''ה כרגלי המשאיל משום דמימר אמר המשאיל דילמא אשכח השואל אינש אחרינא ואזל ושאיל מיניה:

השואל כלים מחבירו מערב י''ט כרגלי השואל. מפני שבשעת קנין שביתה והוא בין השמשות שהוא כניסת היום קונה השואל וקמ''ל שאע''פ שלא נתנו לו הכלי אלא בי''ט ובין השמשות לא היה ברשותו אפ''ה קנה והרי הוא כרגליו של השואל:

ושאינן מיוחדין. לאחד מהן אלא לכולן הרי אלו כמקום שהולכין כולן אבל אם עירב אחד לסוף אלפים אמה לצפון והשאר לא עירבו הוא מעכב על ידן להוליכם לדרום אפי' פסיעה אחת והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים שהן מותרים בהן:

המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי הוא כרגליו. של הבעלים והכי מוכח בגמרא. ובנוסחת המשנה של הבבלי כתוב בהדיא הרי אלו כרגלי הבעלים ואוקימנא מתני' בשיש שם שני רועים ומסרה להם דלא קנה אחד מהם ולפיכך הרי אלו כרגליו אבל אם מסרה לרועה אחד הרי הוא כרגלי הרועה ואפי' לא מסרה לו אלא ביו''ט. ודקתני לבנו הרי הוא כרגליו אע''ג דיחיד הוא לא קנה לפי שדרך בני אדם למסור כליהן וחפציהן לבניהן ואינם מחשבין אותם כאלו הוציאם מרשותם:

כלים המיוחדים לאחד מן האחין שבבית הרי הן כרגליו. וקמ''ל שאע''פ שעדיין לא חלקו ביניהן אלא אחד מהן יחד לו כלים אלו לכשיגיע החלוקה הרי הן כרגליו:

מתני' הבהמה והכלי' כרגלי הבעלי'. אין אדם יכול להוליכה בי''ט אלא במקום שבעליה יכולים לילך ואם לא עירב יש לה אלפים לכל רוח העיר כמו הבעלים ואם עירב לצפון גם היא תלך לצפון ולא לדרום:

מהו להדליק. בי''ט נר של אבטלה נר בטילה שאינו צריך לו:

מתניתא. ברייתא במכילתא פליגא על חזקיה דאוסר דדריש לא תבערו וגו' בשבת אין אתה מבעיר אבל את מבעיר בי''ט ובמאי עסקינן אם תאמר שצריך לדברים שיש בהם אוכל נפש הא בהדיא כתיב אך אשר יאכל וכו' וכל המלאכות השייכין לאוכל נפש בכלל ולמה ליה למידרש מביום השבת אלא ודאי כי אנן קיימין להאי דרשא בנר של אבטלה להתיר בי''ט וקשיא לחזקיה:

ותני תמן. לעיל בפ''ק גבי אין מוציאין את הקטן וכו' דקתני פלוגתא דב''ש וב''ה בהא כדמפרשינן שם דפליגי אי אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכן בהבערה וזה נמי קשיא לחזקיה דהא ב''ה מתירין בהבערה שלא לצורך:

בעא קומי ר' יוחנן. אם נר של בטילה מותר בי''ט:

לא תאסור. אם אתה רואה אחד מדליק נר של בטילה ולא תישרי לכתחלה:

תדע לך שהוא כן. גבי תחומין דתמן בבבל אמרין בשם רב חסדא ולא ידעין אם קיבל זה מן השמועה או מן איזו ברייתא דתני לה שאפילו עצים ששאלה מחברתה לאפות עיסתה הולכין אחר רגלי שתיהן והא סברין מימר עצים אין בהן ממש וכלומר הא ודאי מסתברא הוא שהעצים אין בהן בנתינת טעם ושיהא בהן ממשות שיהא ניכר בפת ואפ''ה הולכין אחריהן ש''מ דטעמא הויא משום דתחומין עשו אותן כדיני ממונות. ע''כ שם:

אמר ר' בא תחומין וכו'. בעניינא דהסיפא הוא דקאמר האשה ששאלה מחברתה וכו'. והש''ס קיצר כאן ועיקרה דהסוגיא בפ''ב דמעשר שני בהלכה א' היא דנשנית על דקתני התם במתני' עיסה של מעשר שני שאפאה בעצים של חולין והשביחה השבח לשני זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני. ופליגי התם ר' יוחנן ורשב''ל בפירושא דמילתא כל ששבחו ניכר ור' יוחנן ס''ל דבעינן שיהא ניכר בתוספת המדה ולא מהני נתינת הטעם בלבד שיהא השבח לפי חשבון ופריך התם על ר' יוחנן מתניתא פליגא על ר' יוחנן האשה ששאלה מחברתה תבלין וכו' הרי אלו כרגלי שתיהן משום שקנו שביתה אצל בעליהן אלמא דאע''פ שאלו נבלעין הן בעיסה ואינן נכרין ואין כאן אלא נתינת הטעם בלבד מכל מקום נגררין הן אחר שתיהן וקשיא לר' יוחנן דקאמר נתינת הטעם בלבד לא מהני שיהא חלק למעשר שני ולחולין בהשבח. ועלה קאמר שם אמר ר' בא תחומין עשו אותן כמידת הדין כלומר שאני איסור תחומין שעשו אותן חכמים כמו למידת הדין וזהו לענין ממון ולמקח וממכר דכל שיש לשנים חלק בדבר לא בטיל האי לגבי האי ולאו משום דנותן טעם זה בזה הוא:

ותני כן וכו'. בתוספתא פ''ד ר' דוסא אומר הלוקח בהמה מן הרועה אעפ''י שלא הודיעה עליה לרועה הרי היא כרגלי הרועה:

בשיש שם רועה אחד. כלומר שיש בעיר עוד רועה א' דבשני רועים לא קנה אחד מהן לפיכך הרי הוא כרגלי הבעלים אבל אם אין שם עוד רועה אחד אלא זה לבדו לעולם הוא כרגלי הבקר והוא הרועה וכמו שקורין חמר למוליך החמורים כך קורין לרועה הבהמות בקר שמוליך את הבקרים:

גמ' מתניתא. דקתני מסרו לרועה הרי הוא כרגליו של הבעלים בשמסרה לו ביו''ט דלא קנה שביתה אצל הרועה אבל אם מסרה לו מערב יו''ט וקנה שביתה אצלו הוא כרגלי הרועה:

ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בו ממש. שאין ניכרות לא בקדירה ולא בעיסה וכגון שהתבשיל עבה ואין המים ניכרין בה והלכך אין מעכבות הולכתן ובמלח לא פליג ר' יהודה משום דמיירי במלח גסה ועבה שהיא נכרת ויש בה ממש ואין הלכה כרבי יהודה:

האשה ששאלה מחברתה תבלין. לקדרתה או מים או מלח לעיסתה ולשה בהן עיסתה או בישלה בהן תבשיל הרי אלו העיסה או התבשיל כרגלי שתיהן ואין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות לילך דכיון דבי''ט שאלה קנו התבלין או המים או המלח שביתה אצל בעליהן:

בי''ט. שאלו ממנו בי''ט הרי הוא כרגלי המשאיל לפי שקנה שביתה אצל בעליו וקמ''ל שאעפ''י שדרכו תמיד לשאול ממנו כלי זה בכל י''ט אפ''ה כרגלי המשאיל משום דמימר אמר המשאיל דילמא אשכח השואל אינש אחרינא ואזל ושאיל מיניה:

השואל כלים מחבירו מערב י''ט כרגלי השואל. מפני שבשעת קנין שביתה והוא בין השמשות שהוא כניסת היום קונה השואל וקמ''ל שאע''פ שלא נתנו לו הכלי אלא בי''ט ובין השמשות לא היה ברשותו אפ''ה קנה והרי הוא כרגליו של השואל:

ושאינן מיוחדין. לאחד מהן אלא לכולן הרי אלו כמקום שהולכין כולן אבל אם עירב אחד לסוף אלפים אמה לצפון והשאר לא עירבו הוא מעכב על ידן להוליכם לדרום אפי' פסיעה אחת והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים שהן מותרים בהן:

המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי הוא כרגליו. של הבעלים והכי מוכח בגמרא. ובנוסחת המשנה של הבבלי כתוב בהדיא הרי אלו כרגלי הבעלים ואוקימנא מתני' בשיש שם שני רועים ומסרה להם דלא קנה אחד מהם ולפיכך הרי אלו כרגליו אבל אם מסרה לרועה אחד הרי הוא כרגלי הרועה ואפי' לא מסרה לו אלא ביו''ט. ודקתני לבנו הרי הוא כרגליו אע''ג דיחיד הוא לא קנה לפי שדרך בני אדם למסור כליהן וחפציהן לבניהן ואינם מחשבין אותם כאלו הוציאם מרשותם:

כלים המיוחדים לאחד מן האחין שבבית הרי הן כרגליו. וקמ''ל שאע''פ שעדיין לא חלקו ביניהן אלא אחד מהן יחד לו כלים אלו לכשיגיע החלוקה הרי הן כרגליו:

מתני' הבהמה והכלי' כרגלי הבעלי'. אין אדם יכול להוליכה בי''ט אלא במקום שבעליה יכולים לילך ואם לא עירב יש לה אלפים לכל רוח העיר כמו הבעלים ואם עירב לצפון גם היא תלך לצפון ולא לדרום:

תדע לך שהוא כן. גבי תחומין דתמן בבבל אמרין בשם רב חסדא ולא ידעין אם קיבל זה מן השמועה או מן איזו ברייתא דתני לה שאפילו עצים ששאלה מחברתה לאפות עיסתה הולכין אחר רגלי שתיהן והא סברין מימר עצים אין בהן ממש וכלומר הא ודאי מסתברא הוא שהעצים אין בהן בנתינת טעם ושיהא בהן ממשות שיהא ניכר בפת ואפ''ה הולכין אחריהן ש''מ דטעמא הויא משום דתחומין עשו אותן כדיני ממונות. ע''כ שם:

אמר ר' בא תחומין וכו'. בעניינא דהסיפא הוא דקאמר האשה ששאלה מחברתה וכו'. והש''ס קיצר כאן ועיקרה דהסוגיא בפ''ב דמעשר שני בהלכה א' היא דנשנית על דקתני התם במתני' עיסה של מעשר שני שאפאה בעצים של חולין והשביחה השבח לשני זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני. ופליגי התם ר' יוחנן ורשב''ל בפירושא דמילתא כל ששבחו ניכר ור' יוחנן ס''ל דבעינן שיהא ניכר בתוספת המדה ולא מהני נתינת הטעם בלבד שיהא השבח לפי חשבון ופריך התם על ר' יוחנן מתניתא פליגא על ר' יוחנן האשה ששאלה מחברתה תבלין וכו' הרי אלו כרגלי שתיהן משום שקנו שביתה אצל בעליהן אלמא דאע''פ שאלו נבלעין הן בעיסה ואינן נכרין ואין כאן אלא נתינת הטעם בלבד מכל מקום נגררין הן אחר שתיהן וקשיא לר' יוחנן דקאמר נתינת הטעם בלבד לא מהני שיהא חלק למעשר שני ולחולין בהשבח. ועלה קאמר שם אמר ר' בא תחומין עשו אותן כמידת הדין כלומר שאני איסור תחומין שעשו אותן חכמים כמו למידת הדין וזהו לענין ממון ולמקח וממכר דכל שיש לשנים חלק בדבר לא בטיל האי לגבי האי ולאו משום דנותן טעם זה בזה הוא:

ותני כן וכו'. בתוספתא פ''ד ר' דוסא אומר הלוקח בהמה מן הרועה אעפ''י שלא הודיעה עליה לרועה הרי היא כרגלי הרועה:

בשיש שם רועה אחד. כלומר שיש בעיר עוד רועה א' דבשני רועים לא קנה אחד מהן לפיכך הרי הוא כרגלי הבעלים אבל אם אין שם עוד רועה אחד אלא זה לבדו לעולם הוא כרגלי הבקר והוא הרועה וכמו שקורין חמר למוליך החמורים כך קורין לרועה הבהמות בקר שמוליך את הבקרים:

גמ' מתניתא. דקתני מסרו לרועה הרי הוא כרגליו של הבעלים בשמסרה לו ביו''ט דלא קנה שביתה אצל הרועה אבל אם מסרה לו מערב יו''ט וקנה שביתה אצלו הוא כרגלי הרועה:

מתני' בור של יחיד כרגלי יחיד. אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור:

כרגלי אנשי אותה העיר. אלפים אמה לכל רוח:

ושל עולי בבל. שהוא עשוי לעוברי דרכים באמצע הדרך ובני הגולה עשאום לשתות בעלותם לרגל והן מסורים לכל כרגלי הממלא מהם שכל מי שמילא מהן מוליכן למקום שהוא מהלך:

מי שהיו פירותיו בעיר אחרת. מופקדין אצל אחד מהן:

לא יביאו לו מפירותיו. מפני שפירותיו כמוהו ואע''פ שהן ביד אלו שעירבו לבא אצלו ודוקא כשייחד להם קרן זוית או פירותיו כמוהו אבל אם לא ייחד להן הרי הן כרגלי זה שהן מופקדין אצלו:

ושלהבת לא נהנין. בהן לכתחלה מדרבנן ואם נהנה לא מועלין אינו חייב קרבן מעילה דלית לה מששא:

הגחלת של הקדש מועלין בה. הנהנה ממנה מביא אשם מעילות:

והשלהבת. כגון שהדליק הנר בשלהבת חבירו אינו מעכב באיסור תחומין שאין בו ממש והוא כבכל מקום:

מתני' הגחלת כרגלי הבעלים. שיש בה ממשות:

הדא אמרה. מדקתני ושל עולי בבל כרגלי הממלא הואיל והן מופקרין לכל אדם ש''מ המוצא כלי בדרך בי''ט הרי זה כרגלי המוצא משום דהפקר הוא ועכשיו הוא זוכה בו והרי זה כרגליו ולאפוקי ממ''ד חפצי הפקר קונין שביתה במקומן הן:

מ''ד מפני שאין בהן ממש הרי אין בהן ממש. כצ''ל. שאף שהמים נראין בתבשיל שאינו עבה מ''מ אין שום ממשות בהן אבל למ''ד דזהו הטעם דר' יהודה מפני שהן נבלעין בעיסה הרי אינן נבלעין הן בתבשיל וא''כ להאי טעמא מודה ר' יהודה להת''ק בששאלה מחברתה מים לתבשיל שהולכין אחר רגלי שתיהן:

ר' יהודה פוטר במים וכו'. ניכר החסרון בכאן שחסר העתקת התוספתא והכי גריס בתוספתא פ''ד ר' יהודה פוטר במים מפני שנבלעין בעיסה. ועלה הוא דשייך להא דקאמר מה נפק מביניהן. כלומר אם כטעמא דבמתני' או כטעמא דגריס בתוספתא וקאמר הש''ס המים עצמן ביניהן והיינו המים בתבשיל בקדירה ולא בעיסה וכדמסיק ואזיל:

גמ' חמשה דברים נאמרו בגחלת. תוספתא היא בפ''ד והובאה לעיל בפ''ח דברכות בהלכה ו':

ואין מברכין על הגחלת. שאינו נהנה לאורה:

אם היו הגחלים לוחשות. בוערות הרבה וכדמפרש ר' יוחנן ובלבד בנקטפת שהאש מהגחלים לוחשות נקטפת מעט למעלה ושיעורו אם מכניס הקיסם ביניהם דולק הוא מאליו:

גמ' עושין לה מחיצה של ברזל. להפסיק בין חלק בעלי תחום זה לבין חלק בני תחום זה שלא יתערבו המים מתחום לתחום ולא יוכלו לשאוב ממנו בי''ט:

אפי' מחיצה של קנים. סגי אעפ''י שמלמטה מתערבין המים ובלבד שלא יהו המים מלמעלה נמשכין לכאן ולכאן להדיא:

החמירו בדבריהן. שהתחומין מדבריהן והחמירו בהן לעשות היכר שלא יתערבו מים מזה לזה:

ולא מין במינן הוא. ואמאי קאמרת יותר מדברי תורה הלא אף בדברי תורה כך הוא למ''ד מין במינו לא בטל אלא אימא החמירו בדבריהם כדברי תורה:

מתני' בור של יחיד כרגלי יחיד. אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור:

כרגלי אנשי אותה העיר. אלפים אמה לכל רוח:

ושל עולי בבל. שהוא עשוי לעוברי דרכים באמצע הדרך ובני הגולה עשאום לשתות בעלותם לרגל והן מסורים לכל כרגלי הממלא מהם שכל מי שמילא מהן מוליכן למקום שהוא מהלך:

מי שהיו פירותיו בעיר אחרת. מופקדין אצל אחד מהן:

לא יביאו לו מפירותיו. מפני שפירותיו כמוהו ואע''פ שהן ביד אלו שעירבו לבא אצלו ודוקא כשייחד להם קרן זוית או פירותיו כמוהו אבל אם לא ייחד להן הרי הן כרגלי זה שהן מופקדין אצלו:

ושלהבת לא נהנין. בהן לכתחלה מדרבנן ואם נהנה לא מועלין אינו חייב קרבן מעילה דלית לה מששא:

הגחלת של הקדש מועלין בה. הנהנה ממנה מביא אשם מעילות:

והשלהבת. כגון שהדליק הנר בשלהבת חבירו אינו מעכב באיסור תחומין שאין בו ממש והוא כבכל מקום:

מתני' הגחלת כרגלי הבעלים. שיש בה ממשות:

גמ' חמשה דברים נאמרו בגחלת. תוספתא היא בפ''ד והובאה לעיל בפ''ח דברכות בהלכה ו':

ואין מברכין על הגחלת. שאינו נהנה לאורה:

אם היו הגחלים לוחשות. בוערות הרבה וכדמפרש ר' יוחנן ובלבד בנקטפת שהאש מהגחלים לוחשות נקטפת מעט למעלה ושיעורו אם מכניס הקיסם ביניהם דולק הוא מאליו:

גמ' עושין לה מחיצה של ברזל. להפסיק בין חלק בעלי תחום זה לבין חלק בני תחום זה שלא יתערבו המים מתחום לתחום ולא יוכלו לשאוב ממנו בי''ט:

אפי' מחיצה של קנים. סגי אעפ''י שמלמטה מתערבין המים ובלבד שלא יהו המים מלמעלה נמשכין לכאן ולכאן להדיא:

החמירו בדבריהן. שהתחומין מדבריהן והחמירו בהן לעשות היכר שלא יתערבו מים מזה לזה:

ולא מין במינן הוא. ואמאי קאמרת יותר מדברי תורה הלא אף בדברי תורה כך הוא למ''ד מין במינו לא בטל אלא אימא החמירו בדבריהם כדברי תורה:

מתני' בור של יחיד כרגלי יחיד. אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור:

כרגלי אנשי אותה העיר. אלפים אמה לכל רוח:

ושל עולי בבל. שהוא עשוי לעוברי דרכים באמצע הדרך ובני הגולה עשאום לשתות בעלותם לרגל והן מסורים לכל כרגלי הממלא מהם שכל מי שמילא מהן מוליכן למקום שהוא מהלך:

מי שהיו פירותיו בעיר אחרת. מופקדין אצל אחד מהן:

לא יביאו לו מפירותיו. מפני שפירותיו כמוהו ואע''פ שהן ביד אלו שעירבו לבא אצלו ודוקא כשייחד להם קרן זוית או פירותיו כמוהו אבל אם לא ייחד להן הרי הן כרגלי זה שהן מופקדין אצלו:

ושלהבת לא נהנין. בהן לכתחלה מדרבנן ואם נהנה לא מועלין אינו חייב קרבן מעילה דלית לה מששא:

הגחלת של הקדש מועלין בה. הנהנה ממנה מביא אשם מעילות:

והשלהבת. כגון שהדליק הנר בשלהבת חבירו אינו מעכב באיסור תחומין שאין בו ממש והוא כבכל מקום:

מתני' הגחלת כרגלי הבעלים. שיש בה ממשות:

הדא אמרה. מדקתני ושל עולי בבל כרגלי הממלא הואיל והן מופקרין לכל אדם ש''מ המוצא כלי בדרך בי''ט הרי זה כרגלי המוצא משום דהפקר הוא ועכשיו הוא זוכה בו והרי זה כרגליו ולאפוקי ממ''ד חפצי הפקר קונין שביתה במקומן הן:

מ''ד מפני שאין בהן ממש הרי אין בהן ממש. כצ''ל. שאף שהמים נראין בתבשיל שאינו עבה מ''מ אין שום ממשות בהן אבל למ''ד דזהו הטעם דר' יהודה מפני שהן נבלעין בעיסה הרי אינן נבלעין הן בתבשיל וא''כ להאי טעמא מודה ר' יהודה להת''ק בששאלה מחברתה מים לתבשיל שהולכין אחר רגלי שתיהן:

ר' יהודה פוטר במים וכו'. ניכר החסרון בכאן שחסר העתקת התוספתא והכי גריס בתוספתא פ''ד ר' יהודה פוטר במים מפני שנבלעין בעיסה. ועלה הוא דשייך להא דקאמר מה נפק מביניהן. כלומר אם כטעמא דבמתני' או כטעמא דגריס בתוספתא וקאמר הש''ס המים עצמן ביניהן והיינו המים בתבשיל בקדירה ולא בעיסה וכדמסיק ואזיל: